החלטה בתיק בש"פ 3031/04

           העורר הואשם לפני בית-משפט השלום בעבירות פריצה לרכב וגניבה מרכב. על-פי הנטען, אור ליום 20.1.04 לפני השעה 04:30 התפרץ העורר לרכב מסחרי השייך להרצל חזן, בעת שהרכב חנה ליד ביתו של חזן ברחוב החבצלת בקריית-ים, וגנב מתוך הרכב מקדחה מסוג "מקיטה". להלן נטען כי בתאריך 20.1.04, סמוך לשעה 14:30, עוכב העורר על-ידי המשטרה ברחוב אריה לוין בקריית-שמואל, כאשר ברשותו מצויה המקדחה הגנובה אותה הציע למכירה לעובד בפרוייקט בנייה במקום תמורת מאה ש"ח. עם הגשת כתב-האישום נגדו ביקשה המאשימה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מי שהייתה סניגוריתו של העורר במועד הדיון בבקשה לא חלקה כי יש ראיות לכאורה להאשמת העורר וכן עילה למעצרו. הדיון לפני בית-משפט השלום התמקד אפוא בשאלה אם קיים הכרח לעצור את העורר או שמא ניתן לשחררו ממעצר בתנאי חלופה שתאפשר לו להשתלב במסגרת טיפולית של גמילה מסמים מסוכנים, כהמלצת שירות המבחן בתסקיר המעצר. בית-משפט השלום קבע בהחלטתו כי את שאלת הפנייתו של העורר למסלול טיפולי של גמילה מסמים יש להניח לשלב הדיון בתיק העיקרי, ואין להכריע בה במסגרת הדיון בהליך המעצר. בית-המשפט נוכח כי את העבירות בהן הואשם ביצע העורר זמן קצר לאחר שחרורו מן הכלא, לאחר ריצוי תקופת מאסר בשל עבירות קודמות, וכן כי בשל ביצוע עבירותיו הנוכחיות צפוי העורר להפעלת שנים-עשר חודשי מאסר על-תנאי שנגזרו עליו במסגרת משפטו האחרון. על-רקע נתונים אלה, ולנוכח עברו הפלילי המכביד של העורר, הגיע השופט המלומד למסקנה כי שיקולי ההגנה על הציבור מפני רעתו של העורר מחייבים ומצדיקים את מעצרו, וכי בנסיבות העניין לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית.

           על החלטה זו ערר העורר לפני בית-המשפט המחוזי. בדיון בערר שוב לא יוצג על-ידי הסניגורית שייצגה אותו לפני בית-משפט השלום, אלא על-ידי עורך דין ש' בלומנפלד, המייצגו גם בערר שלפניי. בעררו לפני בית-המשפט המחוזי טען סניגורו של העורר כי להאשמת העורר אין ראיות לכאורה וכי הסכמת סניגוריתו הראשונה של העורר לקיום ראיות כאמור, לא פטרה את בית-משפט השלום מחובתו לבדוק את חומר הראיות ולהיווכח בעצמו אם אכן יש בהן כדי לבסס לכאורה את אשמת העורר. כן טען הסניגור, כי בית-משפט השלום שגה בכך שלא הורה על שחרור העורר ממעצר, במטרה לאפשר לו להשתלב בטיפול של גמילה מסמים, זאת חרף המלצתו של שירות המבחן במסגרת תסקיר מעצר שהוגש לבית-המשפט אודות העורר. בית-המשפט המחוזי דחה את שתי הטענות. הוא בדק את תיק החקירה ונוכח כי צדקה סניגוריתו הראשונה של  העורר כאשר הצהירה לפני בית-המשפט על הסכמתה לקיומן של ראיות לכאורה. כן קבע, כי לנוכח עברו הפלילי של העורר, והעובדה שתלוי ועומד לחובתו עונש מאסר על-תנאי בר-הפעלה אם יורשע בעבירותיו הנוכחיות, צדק בית-משפט השלום בהחלטתו לעצור את העורר עד לתום המשפט.

           לפניי ערר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. הסניגור חזר וטען, כי להאשמת העורר אין ראיות לכאורה. לטענתו, שגתה סניגוריתו הראשונה של העורר עת הודתה בקיומן של ראיות כאלה; כי הודייתה האמורה לא שחררה את בית-משפט השלום מחובתו לבחון בעצמו את שאלת קיומן של ראיות; וכן כי שגה בית-המשפט המחוזי בקביעתו שלהאשמת העורר יש ראיות לכאורה. טענת הסניגור הייתה, שאם לא אמצא להורות על שחרורו של העורר בשל היעדר ראיות לכאורה, כי אז עליי להחזיר את ההליך לבית-משפט השלום כדי לאפשר לו לפרוש את טיעונו בעניין זה לפניו. על כל פנים, טען הסניגור, אל לבית-משפט זה להכריע בסוגיה האמורה לחובת העורר,  באשר אם כך ייעשה תתקפח זכותו של העורר לערור על ההחלטה. בשולי הדברים חזר הסניגור וטען, כי בנסיבות העניין ראוי היה לבית-משפט השלום להעדיף את המסלול הטיפולי על-פני היענות לבקשת התביעה במתן צו מעצר.

           דין הערר להידחות. אפתח בטענת הסניגור, כי הודיית הסניגורית הראשונה בקיומן של ראיות לכאורה לא פטרה את בית-משפט השלום מחובתו לבדוק את דבר קיומן של ראיות בעצמו. אין צורך להכביר מילים כדי להסביר עד כמה חסרת שחר היא הטענה הזאת. הודיית סניגור בדבר קיומן של ראיות לכאורה, או בדבר קיומה של עילת מעצר, מצמצמת את המחלוקת בין התביעה לסניגוריה בהליך המעצר ופוטרת את השופט מלהכריע בשאלות שלא נשנו במחלוקת. יותר מטרידה היא השגת הסניגור על עמדת הסניגורית הראשונה, שראתה להודות לפני בית-משפט השלום בקיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר. אינני אומר שהשגה כזאת היא לעולם בלתי-אפשרית. דא עקא שבשנים האחרונות משתרשת תופעה מתרחבת והולכת, שפרקליטי נאשמים הטוענים בערר, או בערעור, אינם מהססים להטיל דופי בשיקול-דעתם המקצועי של פרקליטים שטענו לאותם נאשמים לפני הערכאה הראשונה. הטענה בדבר "כשל בייצוג", שבעבר הלא רחוק נחשבה לטענה נדירה ויוצאת דופן, הפכה לטענה שגורה ושכיחה, שברוב המקרים אין בה יותר מאשר ניסיון לחפות על היעדר נימוקים ראויים לשמם לתקיפת ההחלטה השיפוטית העומדת לביקורת. מן הראוי להבהיר שככלל מצופה סניגור, המקבל על עצמו לייצג נאשם בערר או בערעור, להתאים את עצמו לעמדה הסניגוריאלית שנקט פרקליטו של הנאשם לפני הערכאה הראשונה. חריגה מן הכלל הזה עשויה להיות מותרת רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ועליה להתבסס על נימוקים כבדי משקל. אם לא אלה פני הדברים, כי אז הטלת דופי בשיקוליו של עורך-הדין אשר ייצג את הנאשם במסגרת שלב קודם של אותו הליך משפטי, ראויה בעיניי להיחשב כחריגה מכללי ההתנהגות המחייבים עורכי-דין ביחסיהם זה כלפי זה. שמא תיתן לשכת עורכי-הדין את דעתה לנושא זה.

           שאלת קיומן של ראיות לכאורה להאשמתו של העורר נבחנה לגופה על-ידי בית-המשפט המחוזי בשלב הערר הקודם. הסניגור קיווה לשכנעני, כי לא רק סניגוריתו הראשונה של העורר שגתה, אלא גם בית-המשפט המחוזי שגה במסקנת בדיקתו. לנוכח בקשתו להחזיר את ההליך לבית-משפט השלום, כדי לאפשר לו לפרוש לפניו את טענותיו בנושא הראיות, ביקשתי להיווכח בעצמי אם יש שמץ של ממש בהשגת הסניגור על קיומן של ראיות לכאורה. לפיכך ביקשתיו לפרוש את טענותיו בנושא זה ובסוף הדיון נטלתי את תיק הראיות מידי המשיבה ועיינתי בו בעצמי. מעדות המתלונן, הרצל חזן, עולה כי בצאתו לעבודתו בבוקר יום 20.1.04 בסביבות השעה 04:30 הבחין כי הדלת האחורית השמאלית של הטנדר נותרה פתוחה קמעא. עובדה זו לא משכה את תשומת לבו אך בשעה מאוחרת יותר של אותו יום, כשנדרש לצורך עבודתו למקדחה שלו, ניגש לרכבו כדי ליטול את המקדחה ואז התברר לו כי היא איננה מצויה ברכב. רק אז קישר בין השארת דלת הטנדר כשהיא פתוחה, בה הבחין בבוקר, לבין גניבת המקדחה מן הרכב. באותו היום בשעות הצהריים נעצר העורר על-ידי סיור של המשטרה. כאשר נשאל על-ידי השוטרים אודות המקדחה שהחזיק בידו, השיב העורר שהמקדחה שייכת לאביו. השוטרים הניחו לו אך המשיכו לעקוב אחריו. רק לאחר שנוכחו כי ניסה למכור את המקדחה לעובד באתר בנייה, ומשנדחתה הצעתו זנח את המקדחה באותו אתר, החליטו לעוצרו ותפסו את המקדחה. אז התברר כי על המקדחה רשום מספר של טלפון סלולרי וחיוג המספר הזה הוביל את השוטרים ישירות אל המתלונן שאישר בפניהם כי אכן נגנבה מרשותו מקדחה ושמספר הטלפון הסלולרי שלו רשום על גבה. במה נתלה אפוא הסניגור בטענתו כי אין ראיות לכאורה? באמירת המתלונן, בשולי אמרתו בחקירה, כי לפני כחודש פרצו לרכבו וגנבו מתוכו "ציוד עבודה" השייך לו. לטענת הסניגור היה על המשטרה לוודא מפי המתלונן, שמא במילים "ציוד עבודה" התכוון גם למקדחה שנתפסה ברשות העורר; שאם היה מתברר כי המקדחה נגנבה מרשות המתלונן כחודש ימים לפני יום תפיסתה ברשות העורר כי אז לא ניתן היה לייחס לעורר חזקה תכופה במקדחה הגנובה וניתן היה ליישב את החזקתו במקדחה ביום מעצרו עם גרסתו בחקירה שקנה את המקדחה מאלמוני במחיר 800 ש"ח. לא מצאתי ממש בטענה הזאת, שכן מגרסת המתלונן עולה בבירור כי המקדחה האמורה, זאת הנושאת עליה את מספר הטלפון הסלולרי שלו, נגנבה מרשותו אור ליום המעצר. לנוכח מסקנתי האמורה אינני רואה כל מקום לאפשר לבא-כוח העורר להוסיף ולהעסיק את בתי-המשפט קמא בשאלת קיומן של ראיות לכאורה, שמלכתחילה לא נשנתה במחלוקת בין התביעה לבין סניגוריתו הראשונה של העורר.

           בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות ערכאות קמא כי מקרהו של העורר איננו מאפשר להסתפק בחלופת מעצר; ומכאן כי לא היה מנוס ממעצרו. אשר על כן, הנני דוחה את הערר.

           ניתנה היום, י"ז בניסן תשס"ד (8.4.04).

                                                                                                       ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.